תמיד אמרו לי כבר בהיותי ילדה שצריך לחלוק עם ילדים אחרים, לא להתקמצן, לחשוב על האחר.
אבל אז עדיין לא באמת הבנתי למה אני צריכה באמת לחלוק ולעזור לאחר?
הרי הכי חשוב בעולמי הקטן הוא- "אני".
כנערה תמיד דאגתי שלי יהיה טוב גם אם לאחר זה קצת כאב... מה אכפת לי בעצם?
אבל כשגדלתי וחלקתי דירה בת"א עם שותפים, כשעבדתי בעבודות מזדמנות בעבודת צוות וכשנכנסתי למערכת יחסים זוגית הבנתי שלא רק אני בתמונה..יש גם את האחר.
אבל גם אז לא ממש הבנתי שפעולת הנתינה לאחר עושה גם עבורי המון.
רק שהפכתי להיות אמא נפתחה אצלי ההבנה מה היא נתינה ללא גבולות ובלי דרישה לקבל חזרה.
הרי שהגיעה יולי לחיי היא הייתה כמו כל התינוקות - היצור הכי אגואיסטי שיש.
בכתה כשרצתה שאתן לה אוכל, בכתה כשרצתה שאחזיק אותה, בכתה כשרצתה שארדים אותה ואם טיפה התעכבתי היא פשוט בכתה יותר חזק- כי רצתה את זה כאן ועכשיו!
ואז בין פליטות חלב ולבין עייפות אין סופית הבנתי שכמה שנתתי לה יותר התמלאתי יותר רק מהחיוך הקטן שנתנה לי כשהייתה שבעה או מרוצה.
ואני שוב ושוב בכל יום ביומו נתתי בלי גבול והיא רק נתנה לי חיוך וצחוק שמילא אותי בעוצמות גדולות.
כאשר באמת הבנתי את התחושה האדירה שאני מרגישה רק מפעולת הנתינה ,התחלתי לבדוק האם זה עובד גם לאנשים אחרים חוץ מילדתי(בשר מבשרי), וגיליתי פלא...הנתינה תמיד נותנת לי חזרה תחושה מדהימה.
בהתחלה סתם הייתי עוזרת לזקנה לעלות במעלית כאשר היא פחדה לעלות לבד.. והיא החזירה לי ברכה לבריאות וסוכריה חמוצה כתודה על נדיבותי.
כאשר עזרתי לגברת במונית שירות כאשר היה חסר לה 2 שקלים עבור הנסיעה היא הודתה כאילו לפחות נתתי לה 100 אלף שקל...
כאשר עזרתי לחברה לעבודה לסיים כמה משימות , היא אמרה לי שהיא אוהבת אותי ושמחה שאני חברה שלה (ת'אמת..מה יותר כיף מלדעת שמישהו אוהב אותך?)
וכך התמכרתי לתחושה הזו כמו מכורה נרקוטית...
כיום אני מתנדבת בחברת "קו לעובד" (שהם בעצמם התנדבו לעזור לי ללא תרומת כסף כלשהי כאשר הייתי זקוקה למישהו שידאג שאקבל את זכותי מול החברה שעבדתי בה), הקמתי מחדש יחד עם עוד אנשים טובים את פינת החי בקיבוץ בו אני גרה , הקמתי משתלה כדי שאוכל בהמשך לגייס ילדים שיוכלו ללמוד איך מגדלים צמחים ואת העוצמה שיש בטבע ובכלל כל יום ביומו אני פשוט חייבת לעזור למישהו במשהו שהוא זקוק לו באותו הרגע. ואני... מלאה כמו ירח זורח.
ואני מודה בשנה האחרונה אני אדם שמח יותר, אדם מחייך יותר והכי חשוב- מאושרת יותר!
אני ממליצה לכל אחד מכם לנסות מידי פעם להסתכל רגע מסביב, לבדוק אם יש לך אפשרות לעזור למישהו אחר ועם כן- פשוט לקפוץ על ההזדמנות הנהדרת שקיבלת ולתת.
כי זו המתנה הכי טובה שיש לך - לתת לעצמך!
אבל אז עדיין לא באמת הבנתי למה אני צריכה באמת לחלוק ולעזור לאחר?
הרי הכי חשוב בעולמי הקטן הוא- "אני".
כנערה תמיד דאגתי שלי יהיה טוב גם אם לאחר זה קצת כאב... מה אכפת לי בעצם?
אבל כשגדלתי וחלקתי דירה בת"א עם שותפים, כשעבדתי בעבודות מזדמנות בעבודת צוות וכשנכנסתי למערכת יחסים זוגית הבנתי שלא רק אני בתמונה..יש גם את האחר.
אבל גם אז לא ממש הבנתי שפעולת הנתינה לאחר עושה גם עבורי המון.
רק שהפכתי להיות אמא נפתחה אצלי ההבנה מה היא נתינה ללא גבולות ובלי דרישה לקבל חזרה.
הרי שהגיעה יולי לחיי היא הייתה כמו כל התינוקות - היצור הכי אגואיסטי שיש.
בכתה כשרצתה שאתן לה אוכל, בכתה כשרצתה שאחזיק אותה, בכתה כשרצתה שארדים אותה ואם טיפה התעכבתי היא פשוט בכתה יותר חזק- כי רצתה את זה כאן ועכשיו!
ואז בין פליטות חלב ולבין עייפות אין סופית הבנתי שכמה שנתתי לה יותר התמלאתי יותר רק מהחיוך הקטן שנתנה לי כשהייתה שבעה או מרוצה.
ואני שוב ושוב בכל יום ביומו נתתי בלי גבול והיא רק נתנה לי חיוך וצחוק שמילא אותי בעוצמות גדולות.
כאשר באמת הבנתי את התחושה האדירה שאני מרגישה רק מפעולת הנתינה ,התחלתי לבדוק האם זה עובד גם לאנשים אחרים חוץ מילדתי(בשר מבשרי), וגיליתי פלא...הנתינה תמיד נותנת לי חזרה תחושה מדהימה.
בהתחלה סתם הייתי עוזרת לזקנה לעלות במעלית כאשר היא פחדה לעלות לבד.. והיא החזירה לי ברכה לבריאות וסוכריה חמוצה כתודה על נדיבותי.
כאשר עזרתי לגברת במונית שירות כאשר היה חסר לה 2 שקלים עבור הנסיעה היא הודתה כאילו לפחות נתתי לה 100 אלף שקל...
כאשר עזרתי לחברה לעבודה לסיים כמה משימות , היא אמרה לי שהיא אוהבת אותי ושמחה שאני חברה שלה (ת'אמת..מה יותר כיף מלדעת שמישהו אוהב אותך?)
וכך התמכרתי לתחושה הזו כמו מכורה נרקוטית...
כיום אני מתנדבת בחברת "קו לעובד" (שהם בעצמם התנדבו לעזור לי ללא תרומת כסף כלשהי כאשר הייתי זקוקה למישהו שידאג שאקבל את זכותי מול החברה שעבדתי בה), הקמתי מחדש יחד עם עוד אנשים טובים את פינת החי בקיבוץ בו אני גרה , הקמתי משתלה כדי שאוכל בהמשך לגייס ילדים שיוכלו ללמוד איך מגדלים צמחים ואת העוצמה שיש בטבע ובכלל כל יום ביומו אני פשוט חייבת לעזור למישהו במשהו שהוא זקוק לו באותו הרגע. ואני... מלאה כמו ירח זורח.
ואני מודה בשנה האחרונה אני אדם שמח יותר, אדם מחייך יותר והכי חשוב- מאושרת יותר!
אני ממליצה לכל אחד מכם לנסות מידי פעם להסתכל רגע מסביב, לבדוק אם יש לך אפשרות לעזור למישהו אחר ועם כן- פשוט לקפוץ על ההזדמנות הנהדרת שקיבלת ולתת.
כי זו המתנה הכי טובה שיש לך - לתת לעצמך!
אני חושבת שאחד הדברים הכי יקרים שאוכל לתת לילדיי זו מתנת הנתינה. ההבנה שלתת זו זכות.
השבמחקהבלוג הזה (והספר כמובן) נותן דרך פשוטה להראות לילדינו כמה מדהים זה לתת לאחר!
מומלץ בחום